תקיעות בחיים – למה אנחנו מרגישים שלא מצליחים להתקדם?

יש מצבים שבהם אנחנו יודעים שמשהו בחיים צריך להשתנות. אנחנו אפילו יכולים לדעת מה היינו רוצים לעשות אחרת – ובכל זאת לא מצליחים לנוע. הזמן עובר, המחשבות חוזרות, ההחלטות נדחות, ולעיתים מתחילה להיווצר תחושה מתסכלת: אני יודע שאני יכול לחיות אחרת, אז למה אני עדיין כאן?

מהי בעצם תקיעות?

תקיעות יכולה להופיע כמעט בכל תחום: עבודה וקריירה, מערכות יחסים, קבלת החלטות, יצירה, שינוי הרגלים או מימוש עצמי. לפעמים היא רחבה יותר – לא בעיה אחת שאפשר להצביע עליה, אלא תחושה שהחיים אינם מתקדמים למקום שאנחנו רוצים.

חשוב להבין שתקיעות אינה בהכרח חוסר רצון, עצלנות או חוסר משמעת. לעיתים דווקא יש רצון גדול מאוד לשינוי. הבעיה היא שמשהו אחר בתוך המערכת מושך בכיוון ההפוך.

כשאדם אומר לי "אני תקוע", השאלה הראשונה בעיניי אינה איך לגרום לו לפעול יותר, אלא: מה בדיוק מחזיק את התקיעות?

כשיש רצון – אבל יש גם כוח שעוצר

אנחנו נוטים לחשוב על רצון כאילו הוא כוח אחד: אם אני באמת רוצה משהו, פשוט אעשה אותו. אבל אפשר לרצות לעזוב עבודה שלא מתאימה לנו ובאותו זמן לפחד שלא נמצא עבודה אחרת. אפשר לרצות זוגיות ובמקביל לפחד מפגיעה. אפשר לרצות להקים עסק ולפחד מכישלון, חשיפה או ביקורת. אפשר אפילו לרצות להצליח – ולחשוש ממה שהצלחה תשנה.

לכן לפעמים התקיעות אינה היעדר מוטיבציה אלא קונפליקט פנימי. חלק אחד רוצה לנוע, וחלק אחר מנסה להגן. כאשר שני הכוחות חזקים, מבחוץ זה יכול להיראות כמו חוסר פעולה.

מה המחקר מלמד על דחיינות ותחושת מסוגלות?

תקיעות ודחיינות אינן אותו דבר, אבל יש ביניהן חפיפה במצבים שבהם אדם רוצה לפעול ובכל זאת דוחה שוב ושוב. מטא-אנליזה רחבה של Piers Steel, שהתבססה על 691 קשרים מחקריים, מצאה שדחיינות קשורה באופן עקבי בין היתר לחוסר נעימות של המשימה, לדחייה בזמן של התוצאה, למסוגלות עצמית ולאימפולסיביות.

הממצא הזה חשוב מפני שהוא מציע תמונה מורכבת יותר מהאמירה "פשוט צריך לעשות". לפעמים האדם לא זקוק לעוד לחץ אלא להבנה של מה קורה בתוכו כשהוא מתקרב לפעולה.

גם המושג מסוגלות עצמית, שפיתח Albert Bandura, רלוונטי כאן. Bandura הציע שהאמונה שלנו ביכולת להתמודד עם משימה משפיעה על עצם תחילת הפעולה, על כמות המאמץ ועל היכולת להתמיד מול קושי. לפעמים האדם אומר "אני רוצה" אבל מתחת לכך נמצאת אמונה אחרת: "אני לא באמת אצליח".

לפעמים אנחנו תקועים בתוך חיים שאינם באמת שלנו — יש גם תקיעות שבה האדם מתפקד היטב. הוא עובד, מנהל חיים, עושה את מה שצריך ואפילו מתקדם – אבל בפנים קיימת ריקנות או תחושת חוסר מימוש.

במקרים כאלה השאלה אינה רק "למה אני לא עושה? " אלא גם "האם אני בכלל נע בכיוון שבאמת נכון לי? ". תיאוריית ההכוונה העצמית של Ryan ו-Deci מדגישה את חשיבותם של אוטונומיה, מסוגלות וקשר לאחרים לתפקוד ולמוטיבציה. זה אינו אומר שצריך לעשות רק מה שמתחשק לנו, אבל כן כדאי לבדוק כמה מהחיים שלנו בנויים מתוך בחירה וכמה מתוך "צריך".

תקיעות יכולה להיות דפוס שנלמד — יש מצבים שבהם אותו דפוס חוזר שנים: מתחילים ואז עוצרים, מתקרבים ואז נסוגים, מחליטים ואז מטילים ספק. תגובות כאלה יכולות להיות מחוברות לדרכים שנלמדו לאורך החיים להתמודד עם פחד, ביקורת, דחייה, אשמה או אי-ודאות.

אם למדתי שטעות מסכנת את הערך שלי, ייתכן שאמנע ממצבים שבהם אפשר להיכשל. אם למדתי שעליי לרצות אחרים כדי להרגיש בטוח בקשר, בחירה עצמאית יכולה לעורר אשמה. ההתנהגות בהווה אולי כבר אינה מתאימה, אבל מבחינת המערכת היא עדיין מנסה למלא תפקיד.

אבל פעולה עדיין חשובה

עבודה פנימית אינה אומרת שצריך לחכות עד שכל פחד ייעלם. מחקרם של Gollwitzer ו-Sheeran על "כוונות יישום" בחן 94 בדיקות עצמאיות ומצא שתוכניות קונקרטיות מסוג אם-אז יכולות לשפר השגת מטרות. במקום רק "אני רוצה להתקדם", אפשר להגדיר מתי, איפה ומה בדיוק עושים.

אבל אם התוכנית שוב ושוב אינה מתבצעת, כדאי לא להסתפק בעוד תוכנית. שם מתחילה השאלה הטיפולית: מה קורה ברגע שבו אני אמור לעשות את הצעד?

איך אני עובד עם תקיעות בקליניקה?

כאשר אדם מגיע אליי עם תקיעות, אני לא מתחיל מהנחה שחסר לו כוח רצון ושצריך לדחוף אותו קדימה. אני רוצה להבין מה מחזיק את המצב הקיים.

אנחנו מתחילים ממה שקורה עכשיו: מה האדם רוצה לשנות, איפה הוא לא מצליח, מה כבר ניסה ומה קורה בתוכו כשהוא מתקרב לתנועה. משם אפשר לעבוד עם המחשבות והאמונות, עם הרגש שמתחת לעצירה, עם תחושות הגוף ועם הרובד האנרגטי כפי שאני משתמש בו בגישה שלי.

לעיתים התקיעות מחוברת לחוויה שנצרבה בעבר. אין אפשרות לשנות את מה שקרה, אבל אפשר לפגוש את החוויה ממקום אחר ולבדוק האם גם התגובה שממשיכה לפעול היום יכולה להשתנות.

ובמקביל אני לא עובד רק עם מה שעוצר. חשוב לי לחזק גם את הקשר לרצון, לבחירה, למשמעות ולכיוון: מה האדם באמת רוצה להביא לחיים שלו? מה מבקש לקבל מקום? ואיך הופכים את השינוי הפנימי לתנועה ממשית בחיים.

אם התקיעות כבר הפכה לחלק מהחיים

אם אתם מרגישים שאתם רוצים להתקדם אבל שוב ושוב חוזרים לאותו מקום, אפשר לבדוק יחד מה מחזיק את התקיעות מתחת לפני השטח.

בעבודה איתי אנחנו מחפשים את הדפוסים, הפחדים, האמונות והתגובות הפנימיות שמשאירים את המערכת במקום המוכר — ועובדים איתם ברמה רגשית, תודעתית ואנרגטית.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן להתחיל לזוז — אתם מוזמנים לפנות אליי ולבדוק יחד מה יכול לאפשר תנועה חדשה.

לפרטים על העבודה האישית איתי

רצון לשינוי יכול להתקיים לצד כוח שמבקש להישאר במקום

בהקשר של תקיעות בחיים קל לחשוב שאם באמת היינו רוצים, פשוט היינו עושים. בפועל יכולים לפעול בנו שני כוחות אמיתיים: חלק שרוצה לנוע וחלק שמנסה לשמור על מוכר, ביטחון או שייכות. אצל כל אדם היחס בין הכוחות שונה, ולכן חשוב לבדוק את הפחד, ההרגל, הצורך בביטחון והמחיר שהמערכת מייחסת לשינוי. השאלה למה אנחנו מרגישים שלא מצליחים להתקדם? נעשית מדויקת יותר כשלא מתייחסים לעצירה כאל עצלנות, אלא מנסים להבין מה המערכת חוששת שיקרה אם השינוי באמת יתרחש.

בהירות לא תמיד מגיעה לפני התנועה

אנשים רבים מחכים לרגע שבו יהיו בטוחים לחלוטין מה הם רוצים. אבל בהקשר של תקיעות בחיים בהירות יכולה להיבנות גם מתוך ניסיון. שיחה, קורס קצר, פגישה, יום התנסות, פרויקט קטן או גבול חדש יכולים לספק מידע שלא ניתן לקבל רק מהמחשבה. אין פירוש הדבר לפעול בפזיזות; להפך, מדובר בניסויים קטנים שמאפשרים לבדוק איך אפשרות מרגישה במציאות. כך הבחירה נעשית מבוססת יותר ופחות תלויה בדמיון על מה שאולי יקרה.

לסיכום

תקיעות אינה בהכרח מצב שבו אין בנו תנועה. לפעמים יש בתוכנו יותר מתנועה אחת: חלק רוצה להשתנות, חלק מפחד, חלק מבקש ביטחון וחלק כבר יודע שהחיים כפי שהם היום אינם מספיקים לו.

השינוי מתחיל כאשר מפסיקים לראות את התקיעות כאויב שצריך לנצח ומתחילים להבין את המערכת שמייצרת אותה. משם אפשר לעבוד עם מה שמעכב, להתחבר מחדש למה שאנחנו באמת רוצים ובהדרגה להפוך את התנועה הפנימית לבחירה ולפעולה.

מחקרים ומקורות

• Steel, P. (2007). The Nature of Procrastination: A Meta-Analytic and Theoretical Review of Quintessential Self-Regulatory Failure. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94. DOI: 10. 1037/0033-2909. 133. 1. 65.
• Bandura, A. (1977). Self-Efficacy: Toward a Unifying Theory of Behavioral Change. Psychological Review, 84(2), 191–215. DOI: 10. 1037/0033-295X. 84. 2. 191.
• Ryan, R. M. , & Deci, E. L. (2000). Self-Determination Theory and the Facilitation of Intrinsic Motivation, Social Development, and Well-Being. American Psychologist, 55(1), 68–78. DOI: 10. 1037/0003-066X. 55. 1. 68.
• Gollwitzer, P. M. , & Sheeran, P. (2006). Implementation Intentions and Goal Achievement: A Meta-Analysis of Effects and Processes. Advances in Experimental Social Psychology, 38, 69–119. DOI: 10. 1016/S0065-2601(06)38002-1.

הבהרה: המידע במאמר נועד למידע ולהעשרה בלבד ואינו מהווה אבחון או תחליף לייעוץ או טיפול רפואי או נפשי.