איך לצאת מתקיעות – כשהרצון לשינוי קיים אבל משהו עוצר

אחד המצבים המתסכלים ביותר הוא לדעת שאנחנו רוצים שינוי — ולא להצליח לזוז. אנחנו יודעים מה צריך לעשות, כבר חשבנו על זה ואולי אפילו החלטנו כמה פעמים, ובכל זאת ברגע שבו צריך להתחיל באמת משהו עוצר. מכאן קל להגיע למסקנה שאין לנו מספיק כוח רצון או משמעת. אבל לא פעם, תקיעות אינה חוסר רצון. היא מצב שבו חלק אחד בתוכנו רוצה להתקדם — וחלק אחר עדיין מרגיש שיש סיבה טובה מאוד להישאר במקום.

תקיעות היא לא תמיד „לא לעשות כלום”

אפשר להיות פעילים מאוד ולהרגיש תקועים. לעבוד, לנהל בית, לטפל בילדים, ללמוד, לחשוב ולתכנן — ובכל זאת להרגיש שהחיים עצמם לא מתקדמים בכיוון שאנחנו רוצים. לפעמים התקיעות היא בקריירה, לפעמים בזוגיות, לפעמים בהחלטה שאנחנו דוחים כבר שנים, ולפעמים זו תחושה רחבה יותר: מבחוץ הכול מתנהל, אבל מבפנים משהו נשאר באותו מקום.

במקום „אני תקוע” — איפה בדיוק נעצרת התנועה? — המילה „תקיעות” גדולה מאוד. כדי להבין אותה צריך לפרק אותה: מה אני רוצה שיקרה? מה אני כבר יודע שאני רוצה לעשות? באיזה רגע בדיוק אני נעצר? איזו מחשבה מופיעה שם? איזה רגש? מה קורה בגוף? ומה אני עושה במקום הצעד שרציתי לעשות?

כאשר מסתכלים כך, תקיעות מתחילה להפוך ממשהו עמום למערכת שאפשר להבין.

לפעמים יש בתוכנו שני כוחות אמיתיים

אפשר לרצות מאוד שינוי — ובו בזמן לפחד ממנו. לרצות לעזוב מקום עבודה ולהיבהל מחוסר הוודאות. לרצות קשר זוגי ולהיבהל מהאפשרות להיפגע. לרצות להיחשף יותר ולהרגיש שזה מסוכן. לרצות להצליח — ובו בזמן לחשוש מהציפיות שהצלחה תיצור.

אחד הכוחות אינו „אמיתי” יותר מהשני. אם מנסים לדחוף בכוח רק את הצד שרוצה להתקדם, החלק שמרגיש מאוים יכול להתנגד אפילו יותר. ולכן לפעמים השאלה אינה „איך אני מכריח את עצמי לזוז?”, אלא „מה בתוכי חושב שעדיף לא לזוז?”.

מה התקיעות מנסה למנוע? — לעיתים קיים מתחתיה מחיר שהמערכת מנסה להימנע ממנו: כישלון, דחייה, ביקורת, אובדן שליטה, חוסר ודאות, אכזבה, לקיחת אחריות או אפילו שינוי בזהות שלנו. כל עוד המחיר הזה נתפס כגדול מהאפשרות שטמונה בשינוי, אפשר להבין למה המערכת ממשיכה לעצור.

למה עוד לחץ לא תמיד עוזר? — כשהאדם מרגיש תקוע, הוא לעיתים מתחיל לתקוף את עצמו: „מה הבעיה שלי?”, „כולם מתקדמים ורק אני לא”, „אני פשוט עצלן”. אבל אם התקיעות קשורה מלכתחילה לפחד, עומס או קונפליקט פנימי, עוד לחץ יכול להפוך לעוד כוח שהמערכת צריכה להתנגד לו.

להבין אינו תמיד מספיק

יש אנשים שיודעים בדיוק למה הם תקועים. הם יכולים להסביר את הילדות, את הפחד, את הדפוסים ואת הסיבות — ובכל זאת דבר לא משתנה. זה קורה משום שהבנה היא שכבה חשובה, אבל לא תמיד השכבה היחידה.

אפשר להבין שמשהו אינו מסוכן ובכל זאת להרגיש פחד. אפשר להבין שאנחנו ראויים ובכל זאת להתכווץ ברגע של חשיפה. אפשר להבין שהגיע הזמן להתקדם ובכל זאת להרגיש שהגוף לוחץ על הבלמים. כאן נדרש מעבר מהבנה לשינוי בחוויה עצמה.

למה פעולה קטנה יכולה להיות משמעותית? — לא תמיד צריך מהפכה. לפעמים התנועה החשובה ביותר היא דווקא קטנה: שיחה אחת, גבול אחד, פנייה אחת, בחירה אחרת במצב שחוזר על עצמו. צעד קטן אינו „פחות שינוי”. אם הוא מתרחש במקום שבו במשך שנים לא הצלחנו לזוז, הוא יכול להיות תחילתה של תנועה הרבה יותר גדולה.

מחקר התנהגותי על תרגום כוונה לפעולה מראה שתוכניות קונקרטיות של „אם–אז” יכולות לעזור למטרה להפוך להתנהגות, ומחקר על היווצרות הרגלים מראה שחזרתיות באותו הקשר בונה אוטומטיות בהדרגה. אלה אינם תחליף לעבודה עם מה שמחזיק את התקיעות, אבל הם מדגישים את החשיבות של חיבור בין שינוי פנימי לצעד ממשי בחיים.

איך אני עובד עם תקיעות?

אני מחפש את הרגע שבו התנועה נעצרת: מה קורה שם בתודעה, איזו אמונה מופעלת, איזה רגש, איזה פחד, איזה צורך ואיך כל אלה מוחזקים בגוף ובמערכת האנרגטית.

אנחנו לא מנסים רק לייצר עוד מוטיבציה. אנחנו עובדים עם מה שמונע מהתנועה לקרות. כאשר החסם מתחיל להשתנות, לא פעם הפעולה שהרגישה קודם כבדה או בלתי אפשרית נעשית טבעית יותר.

איך מרגישים כשמתחילים לצאת מתקיעות? — לא תמיד מגיעה מיד תחושת ביטחון מוחלטת. לפעמים השינוי הראשון הוא פשוט שיש יותר מרחב. משהו שפעם הרגיש בלתי אפשרי מתחיל להיראות אפשרי. הפחד עדיין קיים — אבל הוא כבר אינו מחליט לבד. מופיעה יותר בחירה, יותר סקרנות ויותר תנועה.

אם הגיע הזמן לזוז אבל משהו עדיין עוצר

זה בדיוק המקום שבו אפשר לעבוד עם מה שמתרחש מתחת לתקיעות.

אנחנו בודקים יחד לא רק מה אתם רוצים לעשות, אלא מה קורה בתוככם בדיוק ברגע שבו התנועה נעצרת: איזה פחד עולה, איזו אמונה מופעלת, מה הגוף מחזיק ומה גורם לחלק בכם להעדיף עדיין את המקום המוכר. משם אפשר לעבוד עם החסם עצמו באמצעות שילוב של עבודה רגשית, תודעתית ואנרגטית.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לזוז אבל משהו עדיין עוצר — אתם מוזמנים לפנות אליי. לפעמים כבר במפגש הראשון אפשר להתחיל לראות אחרת מה באמת מחזיק את התקיעות.

לפרטים על העבודה האישית איתי

רצון לשינוי יכול להתקיים לצד כוח שמבקש להישאר במקום

בהקשר של איך לצאת מתקיעות קל לחשוב שאם באמת היינו רוצים, פשוט היינו עושים. בפועל יכולים לפעול בנו שני כוחות אמיתיים: חלק שרוצה לנוע וחלק שמנסה לשמור על מוכר, ביטחון או שייכות. אצל כל אדם היחס בין הכוחות שונה, ולכן חשוב לבדוק את הפחד, ההרגל, הצורך בביטחון והמחיר שהמערכת מייחסת לשינוי. השאלה כשהרצון לשינוי קיים אבל משהו עוצר נעשית מדויקת יותר כשלא מתייחסים לעצירה כאל עצלנות, אלא מנסים להבין מה המערכת חוששת שיקרה אם השינוי באמת יתרחש.

בהירות לא תמיד מגיעה לפני התנועה

אנשים רבים מחכים לרגע שבו יהיו בטוחים לחלוטין מה הם רוצים. אבל בהקשר של איך לצאת מתקיעות בהירות יכולה להיבנות גם מתוך ניסיון. שיחה, קורס קצר, פגישה, יום התנסות, פרויקט קטן או גבול חדש יכולים לספק מידע שלא ניתן לקבל רק מהמחשבה. אין פירוש הדבר לפעול בפזיזות; להפך, מדובר בניסויים קטנים שמאפשרים לבדוק איך אפשרות מרגישה במציאות. כך הבחירה נעשית מבוססת יותר ופחות תלויה בדמיון על מה שאולי יקרה.

מה שלי ומה הגיע מציפיות של אחרים?

בחלק מהמקרים של איך לצאת מתקיעות, הקושי אינו שאין רצונות אלא שקשה להבחין ביניהם לבין קולות שנאספו לאורך השנים: מה נחשב הצלחה, מה "צריך" לעשות בגיל מסוים, מה יחשבו ומה בטוח יותר. בירור כזה אינו דורש למרוד בכל ציפייה. המטרה היא לדעת מה אנחנו בוחרים מרצון ומה אנחנו ממשיכים רק מפני שהוא מוכר. ככל שההבחנה ברורה יותר, קל יותר לקחת אחריות על הבחירה גם כשהיא אינה מושלמת.

לסיכום

תקיעות אינה בהכרח סימן לכך שאיננו רוצים מספיק. לעיתים היא ביטוי לקונפליקט פנימי שבו הרצון להתקדם פוגש פחד, אמונה, זיכרון או צורך עמוק יותר להישאר במקום המוכר. כדי לצאת מתקיעות לא תמיד צריך להפעיל יותר כוח. לפעמים צריך להבין מה עוצר את התנועה, לעבוד עם השורש שלו — ואז לאפשר לתנועה חדשה להתחיל.

מחקרים ומקורות

• Gollwitzer, P. M. & Sheeran, P. (2006). Implementation Intentions and Goal Achievement: A Meta-Analysis of Effects and Processes. Advances in Experimental Social Psychology, 38, 69–119.
• Lally, P. et al. (2010). How Are Habits Formed: Modelling Habit Formation in the Real World. European Journal of Social Psychology, 40(6), 998–1009.
• Steel, P. (2007). The Nature of Procrastination. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94.

הבהרה: המידע במאמר נועד למידע ולהעשרה בלבד ואינו מהווה אבחון או תחליף לייעוץ או טיפול רפואי או נפשי.